אז אתמול יורם שילם על יום מהנה של סקי במיגרנה אימתנית.
בלי קשר, יואנה החליפה אותו בשיעור היום, והוא עבר לאגף מנהלות, יחד עם אנקה וכך הוא מתאר את היום:
יואנה, אנקה ואני הורדנו את הילדים במקום המפגש עם המדריך ויצאנו לחנות ההשכרה להחזיר את הציוד ולבטל את הקורס שלי. אפשר לקבל החזר על הציוד, אבל על הקורס רק עם אישור מהרופא. אז במקום לחפש רופא, יואנה החליפה אותי בקורס, וכך הכל הסתדר.
יואנה הצטרפה למריקה בקורס עם המדריכה המבוגרת, שהבטיחה להם שאחר הצהריים הם יעלו למדרון גבוה. בינתיים, הילדים נסעו ברכבת מצועצעת למדרון אחר, קצת יותר גבוה, אבל יותר דליל באנשים, ועם יותר שלג.
אחרי שאנחנו - המבוגרים האחראיים וידאנו שהילדים מצליחים לרדת את החלק האחרון במדרון, שהיה קצת תלול, יצאנו לקנות כפפות וגרביים לתמר וגרביים ליואנה. ליד הרכבל הגדול פגשנו את פטר, שסיפר לנו שיואנה ומריקה עלו כבר עכשיו למדרון הגבוה ברכבל, ושהן לא יחזרו לארוחת צהריים. גם פטר לא חוזר לארוחת צהריים, אז נשארנו אנקה, אני והילדים.
רק חנות אחת נותרה פתוחה (אנחנו ממש בסוף העונה) אבל היו שם גם כפפות וגם גרביים. כל הכבוד!
כבר אחרי 11, אז אנקה חזרה למלון, כדי לחמם את האוכל, ואני נסעתי להביא את הילדים.
אחרי ארוחת הצהריים (מרק ובולונז) הילדים חזרו לסקי (כבר אמרנו שהם מאוד מאוד נהנים?) ואנחנו, המסיעים, הלכנו לעשות קצת קניות בסופר ולשתות קפה בקפיטריה היחידה הפתוחה. קפה לא משהו, גם עוגה לא משהו, אבל תוך כדי הקפה והעוגה, נצפתה הרכבת מחזירה את הילדים למקום המפגש הראשי (השלג נגמר במדרון הגבוה, אז הילדים חזרו למדרון הנמוך יותר). וטוב שכך, אחרת היינו מחכים להם לשווא במקום שהם לא נמצאים בו. שם מצאנו גם את יואנה, שמסתבר שכבר סיימה את הסקי בשתיים, כי כאבו לה השרירים אחרי הסקי של הבוקר. בלי מפתח לבית היא הסתובבה וחיפשה את שאר בני ביתה ומצאה אותם לבסוף, אבל רק לקראת סוף היום. מחר היא תצטייד טוב יותר (לפחות במפתח לבית...). וכך היא מתארת את מהלך היום:
כמו שיורם סיפר לא היתה ברירה אלה להחליף אותו בקורס. בהתחלה אמרתי - נו טוב, את המדרון הפשוט הזה אני באמת יודעת לרדת, משעמם. אבל די מהר הוחלט שאנחנו אמיצים מספיק והשלג למעלה על ההר הרבה יותר טוב אז כדאי לעלות. המזל שלי שעליתי כבר אתמול והבנתי איך זה הולך עם הגונדולה וסקי שצריך לשים מבחוץ על הדלת. הבנתי גם שלא כדאי להסתכל לכיוון המדרון אלא לכיוון העליה כי זה פחות מפחיד. לרכבל יש שתי עצירות. בדרך למעלה ראינו כבר מצילים / מורידים מישהו באלונקה. כשהגענו למעלה ביררנו היטב מה סוג המסלול שאנחנו יורדים והמדריכה הבטיחה שזה מסלול כחול עד התחנה האמצעית ומשם למטה זה אדום - כך שאנחנו לא עושים את החצי השני. נרגענו קצת ויצאנו לדרך. המסלול באמת רחב מאוד, ולא מאוד תלול. מריקה קצת חששה שתיפול אבל לבסוף הצליחה להגיע למטה. עצרנו המון פעמים ועשינו את המסלול ממש לאט. הנעליים שלי היו קצת גדולים מדי (לכן דבר ראשון שעשיתי כשירדתי, היה ללכת להחליף למספר קטן יותר) אבל מסתבר שזה נחמד לגלוש, להינות מהנוף היפהיפה שיש על ההר ולתפוס מהירות (לא יותר מדי). אחרי ירידה אחת נהיה כבר צהריים אז נתנו לנו הפסקה במסעדה של אמצע המסלול. אכלנו בשמש ואני החלטתי שבשביל היום הראשון זה מספיק. ירדתי למטה עם המפתח של האוטו של מריקה (שקיבלה מדריך פרטי שיעזור לה עם הפחד גבהים) ואת השאר יורם כבר סיפר.
הילדים נשארו כמובן אחרי השיעור כדי לגלוש לבד (המדריך מכריח אותם לעשות סללום ולהתאמן על הסיבובים והם רוצים רק לגלוש ישר למטה). התחיל כבר לרדת גשם ולקראת ארבע הם הסכימו להפסיק ולחזור הביתה. גם פטר ומריקה סיימו וחזרו הביתה, וברוב דיעות הוחלט לצאת לטיול בעיר הקרובה - zell am see (אגם זה see בגרמנית). הגשם לא פסק, אז סיירנו רק באוטו. ראינו את האגם וחזרנו חזרה. בדרך תיכננו לעצור במלון, שבמסעדה שלו יש מנות ללא גלוטן. שמנו ב GPS את הכתובת שהיא ב saalbach ופתאום קיבלנו הוראות להתחיל לטפס למעלה על ההר. המלון נמצא גבוה מאוד, עם נוף מקסים, אבל המסעדה נסגרה כבר (סוף עונה). אז חזרנו לדירה, עם עצירה קצרה בסופר billa, להשלמת אוכל.
זהו, ארוחת ערב ולילה טוב. מחר הבטיחו לנו שלג. נקווה לטוב.
אז אין לי מה להוסיף. דיווח עיתונאי מעולה.
השבמחקאיך המיגרנה, יורם, עברה?
תמשיכו להינות.
פה הכל כרגיל.
אתמול טיילנו בצפון להנאתנו. היה יום של כיף. תגענה תמונות, כמובן.
נשיקות.
סבאבא